אחד מהמסעות של הרבה מאד אנשים בעולמנו במהלך שנות חיינו הוא המסע והמעבר ממצב של "תחושת העלמות" למצב של "תחושת נוכחות וקיימות."
"תחושת ההעלמות" היא אותה תחושה המתפתחת בשנות חיינו הראשונות המצביעה על כך שהתינוק עם חיישניו המדהימים, מצליח לפרש לעצמו את המציאות כך שהסובבים אותו ואלה הדואגים לקיומו הפיסי והרגשי, הם עסוקים מידי, מוטרדים מידי או לחוצים מידי ולכן אין להם באמת את האפשרות להכיל את כל מה שהוא היה רוצה להביע או לקבל ולכן "עדיף" לו לתינוק לא לאותת לצרכים מיוחדים, להבליע את רצונותיו או דרישותיו, רק בכדי לא להעמיס מעבר למה שאותן דמויות יכולות להכיל.
אותה "בחירה" של התינוק לצמצם את החצנת הצרכים, ללמד את עצמו לספק לעצמו את המענה הרגשי או אולי לוותר עליו למען הגנה על האחרים, יוצר מצב של אדם ההולך ומתפתח ועסוק במשימה מאד תובענית כלפי עצמו והיא המשימה של "להסתדר לבד ולהתגבר בכוחות עצמי על כל מה שנחוץ או חסר לי".
אדלר ראה את האדם כיצור חברתי הרוצה ללמוד מה החברה דורשת ולהתאים ולהסתגל לחברה, לקבוצה, בכדי להצליח ולפתח את תחושת השייכות שלו לחברה.
תחושת השייכות הינה צורך המניע את האדם לפתח מנגנונים שונים למען מימוש תחושת השייכות.
הילד הלומד לרכוש ולפתח את תחושת השייכות שלו בתוך המשפחה מאמץ פרשנויות ומסקנות אישיות בעקבות התבוננותו בדינאמיקה המתרחשת במשפחתו ובוחר לפעול או להגיב בדרכים שונות אשר על פי דעתו יוכלו לתרום לו לפיתוח תחושת השייכות.
אותם ילדים הפוגשים (על פי פרשנותם) הורים או משפחה שאינה יכולה להכיל את צרכיהם או את קשייהם, בוחרים בטעות ל"כווץ" את עצמם, ללמוד להסתדר לבד עם כל מה שמתחולל בתוכם , לא להעיק ולא להעמיס יותר על הוריהם, ולזכות בתחושת השייכות דרך פיתוח יכולת ההבנה והאמפאתיה כלפי הוריהם.
ילדים הבוחרים לא להתכווץ, המרשים לעצמם לבטא בקול, במחאה או בהתנגדות את הצורך שלהם להרגיש מורגשים ונוכחים, מאמצים הרבה פעמים התנהגויות אשר יכולות להוציא כמעט כל הורה משלוותו, ואז, על פי רוב, הורה שמאבד את סבלנותו ומיכל ההכלה שלו כבר מוצף לחלוטין, ישלוף כל כלי שהוא אשר יעזור לו לגרום לילד להקשיב ולהיענות גם לצורך שלו.
אחת הדרכים הפופולאריות ביותר היא דרך הענישה. גם הענישה אינה עונה על הצורך של הילד, להשמיע את קולו ולקבל הכרה ותחושת נוכחות.
חשוב לראות ששתי התנהגויות קיצוניות כמו 'העלמות' או 'האלמות'(מלשון א.ל.ם ) ולעומתה העקשנות, העמידה על שלו, הפגנת הרגשות והצרכים באופן בולט ומפריע, המחאה ,שתיהן נובעות מאותו צורך בסיסי - להישמע,להראות,להרגיש משפיע ושייך.
מאד קל להורים להתעלם (לא במכוון כמובן) מאותו ילד שקט ונעלם, ומאד קשה שלא להגיב ולהתעלם מאותו ילד הבוחר להשמיע את קולו בכל דרך אפשרית.
הבחירה בעונש כמוה כהתעלמות. בשני המקרים הילד מרגיש שאין מקום ואין יכולת הכלה למה שעובר עליו. אין אוזן אשר תוכל להקשיב ולחבק את רגשותיו.
אותו הורה הבוחר לשלוח ילד לחדרו להירגע, הורה הבוחר בהתניות- 'אם?אז?'., הורה המאיים 'בהרעת תנאים' כעונש , בוחר לעשות זאת מתוך קושי רב להכיל את אמירתו הרגשית של הילד.
הילדים זקוקים להורה עמיד, לא מבוהל מעוצמת הרגשות שהילד מפגין וגם לא משתיקתו.
עמידות ויציבות ההורה תוכל לבוא לידי ביטוי על ידי פיתוח היכולת להקשיב לילד, לשמוע ולהשמיע את קולו , המסוגל לבחור האם מתאים לו להיענות באותו רגע לדרישה של הילד או לא.
ההקשבה, האפשרות לחבק גם פיסית וגם רגשית את הכעס, התסכול, ההתנגדות, השתיקה ,ההתעניינות והחיזור, מתן במה משמעותית לרגשותיו של הילד, אלה הם הדרכים היעילות ביותר היכולות להוות תחליף לכל עונש או כל קונפליקט בין הורים לילדים ובין בני אדם בכלל.
ההעלמות או ההאלמות ביחסים בין בני זוג
במפגש הזוגי , מתעורר אותו צורך קדום ובסיסי, צורך קיומי ממש של להרגיש מורגש, משמעותי, נשמע, נוכח עבור האחר, בן או בת הזוג.
אותו " מצרך" יקר ערך כל כך בחיי בני האדם בכלל הוא תחושת ה"נראות", כלומר, על ידי כך ש"האחר" רואה אותי, שומע אותי, מעניק הכרה וכבוד וערך למי שאני ולכל מה שאני צריך, הוא הנותן לי להרגיש חי, נושם, פנוי להתפתחות בכל תחומי החיים, הוא הנותן בסיס , קרקע בטוחה עבורי להתנהלות רגועה ואמיצה עם כל מה שאפגוש במפגש עם המציאות ומה שהיא דורשת ממני.
גם במפגש הזוגי נוצר מצב רגשי דומה כמו בין הורה וילד.
הרבה פעמים הצורך להרגיש נראה ונשמע מובא כלפי בן/בת הזוג בהתנהגות העלולה להתפרש אצל השני כתלונה, ביקורת, חוסר שביעות רצון, האשמה, תלות ומן הסתם זה מייצר את אותו מנעד תגובות שמאמץ הילד המרגיש נעלם או נאלם.
מנעד התגובות הוא רחב ועשיר ונע על הסקאלה בין תגובת העלמות, כלומר, שתיקה, התכנסות פנימה, התרחקות, הדיפת ה"תלונות" לבין הצד השני בסקלה והיא של עמידה על שלו, התנגדות נחרצת, המובילה למאבק כוחות בין בני הזוג.
מצבים כאלה בין הורים לילדים ובין בני זוג הם מצבים שכיחים ביותר ונוכל למצוא אותם עולים וצפים בתחומים רבים בחיינו כמו במקומות עבודה ויחסי עובד-מעביד, עבודת צוות או שותפויות עסקיות, וכמובן נוכל לראות אותם צפים ועולים גם ביחסים בין עמים, דתות ולאומים.
הבסיס לכל המצבים הללו- הקושי להכיל בהקשבה את האחר, את השונה מאיתנו.
לקריאת המאמר המלא ולמאמרים נוספים היכנסו לאתר מכון אדלר - פסיכולוגיה חיובית הומניסטית, חברתית.
